לקחתי חלק במושב הפתיחה של הכנס השנתי של לשכת עורכי הדין בראשות עו“ד עמית בכר בדיון בנושא חנינה בטרם הכרעת דין :כלי חסד או אמצעי למניעת משפט.

עמדתי היא שעל הנשיא לדחות הבקשה שהוגשה לו על ידי נתניהו, ולאחר שהוא סירב להזמנת הנשיא לסוג של גישור וסירב לבוא על הנשיא להוריד הבקשה משולחנו. הקפאת הבקשה משאירה את הנושא תלוי ועומד וזה משאיר עננה שלילית וכבדה על המערכת הציבורית במיוחדת בתקופת בחירות.

ראו קישור לדבריי

בדבריי אמרתי כי לנשיא אין ״סמכות ללא מגבלות״. הסמכות מסויגת או מטעם ספציפי הנוגע לעניין או מעקרונות כלליים של השיטה: שוויון, הפרדת רשויות, שלטון החוק, כללי ניגוד עניינים. גם לפי פסק דין ברזלי בפרשת אוטובוס קו 300 לפי דעת הרוב הסמכות מסויגת ואינה בלתי מוגבלת: אלא דורשת הודאה, בקשת חנינה והתפטרות. חנינת הנשיא אינה יכולה להיות ערכאת ערעור על התביעה או על בית המשפט. הבקשה של נתניהו היא בקשה להפסקת משפט.

לגבי הסמכות עמדתי העקרונית היא כעמדתם של השופט ברק בפסק הדין ברזלי וכן כדעתם של הפרופסורים זמיר, קלינגהופר, ופלר וכדעתו של עו“ד חיים צדוק שאין לנשיא סמכות לחון עבריין לפני הרשעה שהרי חזקת החפות מחייבת שלא להגדיר אדם כעבריין שעבר עבירה אלא לאחר הרשעה.

אולם גם לפי הפסיקה של דעת הרוב מפי השופט שמגר בברזילי או לפי הפירוש שניתן לפסקי הדין ראובן ומתאנה לא הייתה כוונה שהנשיא מוסמך לתת חנינה לאדם שיבוא ויאמר: אינני מודה בעבירה אבל אני מבקש חנינה או גרוע מכך שיאמר תפרו לי תיק ואיני מודה אבל אני מבקש חנינה.

לגבי התקדימים-מעולם לא ניתנה חנינה פרסונלית של איש ציבור משיקולים של אינטרס ציבורי על עבירה של שחיתות אישית. התקדימים כולם לא רלבנטיים לפרשת נתניהו: עסקות המחבלים – לשחרר חטופים ולא חנינה פרסונלית. חנינת המוחים בהתנתקות נעשתה באופן קבוצתי ובהסכמת כל הגורמים ולא יחיד מופלה לטובה. פרשת קו 300 הייתה אחרי הודאה והתפטרות ואנשים לא עשו עבירות שחיתות הפוגעות בסדר חברתי, אלא פעלו מתוך אמונה מוטעית כי הם משרתים את המדינה (בהרג המחבלים ובתהליך הטיוח). והיה אישור של היועץ המשפטי והחנינה הייתה לפני חקירה ותחילת המשפט וניהול הוכחות במשך שנים.

באשר לנימוקי הבקשה הם מופרכים ובלתי סבירים

(א) טענת אחדות העם ואיחוי קרעים: טיעון מופרך – מי שתקף את מערכת המשפט וטען שתפרו לו תיק ושיסע ופילג ומגבה את מי שאינו מכיר בנשיא בית המשפט העליון וחותר תחת המוסדות הדמוקרטיים של המדינה, ובראשם בית המשפט העליון, אין לו שום זכות להסתמך על הפילוג שהוא עצמו יצר ולבקש חנינה, שכן התוצאה תהיה שהחוטא יוצא נשכר או שאנחנו נמצאים בסיטואציה של ״הרצחת וגם ירשת״.

(ב) טענת הזמן: ראש הממשלה הנאשם טוען כי אינו יכול לנהל מדינה ולנהל משפט, גם כאן אי הצדק והמופרכות של הטענה זועקים לשמיים.

בדיון בבג״ץ 11-0, ניתנה למר נתניהו אפשרות להרכיב ממשלה (לדעתי תוך טעות משפטית חמורה) על סמך התחייבותו שהוא יוכל לנהל מדינה ולנהל משפט, וכן על סמך הסדר ניגוד עניינים שגובש על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

בפועל, הנאשם נתניהו לא קיים את הסדר ניגוד העניינים והפר אותו על ידי מתן גיבוי למהפכה המשפטית (״נכנס לאירוע״). על כן הוא מנוע במניעות משפטית לטעון הפוך ממה שהתחייב, והוא הדין גם אם מדובר במצב של מלחמה, שכן במדינת ישראל , מבצעים ומלחמות הן חלק מההוויה הישראלית והן צפויות.

ניתן לומר שמתקיימת מניעות משפטית של הנאשם לטעון הפוך ממה שהתחייב בפסק הדין 11:0 שהוא יכול לנהל מדינה ולנהל משפט .( ראה פרשת דרעי שמנעה מינויו לשר).

בינתיים גם אמורה להסתיים בקרוב החקירה הנגדית, ולכן טענת הזמן נופלת. מה גם שההרכב גמיש עם הנאשם הרבה מעל המידה.

ספק גדול בעיניי אם שר כשיר לחתום חתימת קיום על חנינה של ראש ממשלה וכן על הצגת חוות הדעת לנשיא בעניין החנינה. לדעתי כל השרים מנועים במניעות מוסדית מלחתום חתימת קיום על חנינה לראש ממשלה נאשם או מורשע. שר פסול מלעסוק בבקשת חנינה של ראש הממשלה משום שראש הממשלה מוסמך לפטר שר והשר גם תלוי בו בנושאי משרדו כולל בקביעת תקציב המשרד. ‏השר יריב לוין בשל עדותו במשפט העביר את סמכותו לשר עמיחי אליהו מטעמי מראית פני הצדק או מראית עין. דהיינו עיקרון ניגוד העניינים חל גם על נושא חתימת קיום על ידי שרים.

‏קיימת מניעות מוסדית לגבי כל השרים לטפל בבקשה מהנשיא של ראש ממשלה שיכול לפטרם והם תלויים בו. גישת המניעות המוסדית אומצה בפסק הדין בעניין פסלות הייעוץ המשפטי והפרקליטות מלטפל בנושא חקירת פרשת הפצ״רית.‏חוק יסוד נשיא המדינה קובע בסעיף 11 (א) (1) שהנשיא אינו צריך לחתום על חוקים הנוגעים לסמכויותיו. סעיף 12 של החוק קובע שחתימת קיום אינה נדרשת במסמך הקשור בכינון הממשלה. שני סעיפים אלה מלמדים שבנסיבות מסוימות כמו טיפול בבקשה של ראש ממשלה נאשם או מורשע ,שר אינו יכול לעשות את הפעולה של חתימת הקיום . לדעתי במקרה של ראש ממשלה נאשם או מורשע עקרון הצורך NECESSITY אינו חל כאן כי הנשיא בעל הסמכות ולא תידרש חתימת קיום אלא חוות דעת מקצועית של הייעוץ המשפטי

Shimon Shetreet hochaktuell:  «Ist die Begnadigung vor einer Urteilsverkündung ein Akt der Gnade oder ein Mittel zur Vermeidung eines Gerichtsverfahrens?»

Ich nahm an der Eröffnungssitzung der Jahreskonferenz der Anwaltskammer unter der Leitung von Rechtsanwalt Amit Bachar teil, bei der es um das Thema „Begnadigung vor Urteilsverkündung: ein Akt der Gnade oder ein Mittel zur Vermeidung eines Gerichtsverfahrens“ ging.

Meine Position ist, dass der Präsident den von Netanyahu eingereichten Antrag ablehnen sollte und nachdem dieser die Einladung des Präsidenten zu einer Art Schlichtung abgelehnt und sich geweigert hat zu erscheinen, sollte der Präsident den Antrag aus seiner Agenda nehmen. Das Einfrieren des Antrags lässt die Angelegenheit in der Schwebe und wirft einen negativen und schweren Schatten auf das öffentliche System, insbesondere in der Wahlperiode.

Siehe Link zu meinen Ausführungen

In meinen Ausführungen habe ich gesagt, dass der Präsident keine „unbegrenzte Befugnis“ hat. Die Befugnis ist eingeschränkt, sei es aus einem spezifischen, den Sachverhalt betreffenden Grund oder aufgrund allgemeiner Prinzipien des Systems: Gleichheit, Gewaltenteilung, Rechtsstaatlichkeit, Regeln zum Interessenkonflikt. Auch nach dem Urteil im Fall „Buslinie 300“ ist die Befugnis nach Mehrheitsmeinung eingeschränkt und nicht unbegrenzt: Sie erfordert vielmehr ein Geständnis, einen Gnadengesuch und einen Rücktritt. Die Begnadigung durch den Präsidenten kann keine Berufungsinstanz gegenüber der Staatsanwaltschaft oder dem Gericht sein. Netanyahus Antrag ist ein Antrag auf Einstellung des Verfahrens.

Was die Befugnis betrifft, so entspricht meine grundsätzliche Haltung der von Richter Barak im Barzilai-Urteil sowie der Meinung der Professoren Zamir, Klinghoffer und Peller sowie der Meinung von Rechtsanwalt Haim Zadok, dass der Präsident nicht befugt ist, einen Straftäter vor der Verurteilung zu begnadigen, da die Unschuldsvermutung vorschreibt, eine Person erst nach der Verurteilung als Straftäter zu definieren.

Doch auch nach der Mehrheitsmeinung von Richter Shamgar im Fall Barzilai oder nach der Auslegung der Urteile Reuven und Matana bestand keine Absicht, dem Präsidenten die Befugnis zu erteilen, einer Person Begnadigung zu gewähren, die sagt: „Ich gestehe die Straftat nicht, aber ich bitte um Begnadigung“ – oder schlimmer noch: „Man hat mir eine Falle gestellt, ich gestehe nicht, aber ich bitte um Begnadigung.“

Was die Präzedenzfälle angeht: Es wurde noch nie eine persönliche Begnadigung einer Persönlichkeit des öffentlichen Lebens aus Gründen des öffentlichen Interesses wegen einer Straftat der persönlichen Korruption gewährt. Alle Präzedenzfälle sind für den Fall Netanyahu irrelevant: Die Terroristen-Deals – Freilassung von Geiseln und keine persönliche Begnadigung. Die Begnadigung der Demonstranten gegen den Rückzug erfolgte gruppenweise und im Einvernehmen aller Beteiligten, ohne dass eine einzelne Person bevorzugt wurde. Der Fall „Linie 300“ erfolgte nach einem Geständnis und einem Rücktritt, und die Beteiligten begingen keine Korruptionsdelikte, die die soziale Ordnung beeinträchtigten, sondern handelten aus der irrigen Überzeugung heraus, dass sie dem Staat dienten (bei der Tötung der Terroristen und im Vertuschungsprozess). Es gab eine Genehmigung des Rechtsberaters, und die Begnadigung erfolgte vor der Ermittlung, dem Beginn des Prozesses und der jahrelangen Beweisaufnahme.

Was die Begründungen des Antrags angeht, so sind diese abwegig und unzumutbar

(a) Das Argument der Einheit des Volkes und der Überwindung von Spaltungen: Ein abwegiges Argument – wer das Justizsystem angegriffen und behauptet hat, man habe ihm eine Falle gestellt, und wer spaltet und diejenigen unterstützt, die den Präsidenten des Obersten Gerichtshofs nicht anerkennen und die demokratischen Institutionen des Staates, allen voran den Obersten Gerichtshof, untergraben, hat keinerlei Recht, sich auf die Spaltung zu berufen, die er selbst verursacht hat, und um Begnadigung zu bitten, da dies zur Folge hätte, dass der Sünder davonkommt oder wir uns in einer Situation befinden, in der „der Mörder auch noch erbt“.

(b) Das Zeitargument: Der angeklagte Ministerpräsident behauptet, er könne nicht gleichzeitig ein Land regieren und sich einen Gerichtsverfahren stellen; auch hier schreien die Ungerechtigkeit und die Absurdität dieser Behauptung zum Himmel.

In der Verhandlung vor dem Obersten Gerichtshof (Bagatz) 11:0 wurde Herrn Netanyahu die Möglichkeit gegeben, eine Regierung zu bilden (meiner Meinung nach unter schwerwiegendem Rechtsirrtum), basierend auf seiner Zusicherung, dass er in der Lage sei, sowohl das Land zu regieren als auch sich einem Gerichtsverfahren zu stellen, sowie auf der Grundlage einer vom Generalstaatsanwalt ausgearbeiteten Vereinbarung zur Vermeidung von Interessenkonflikten.

In der Praxis hat der Angeklagte Netanyahu die Vereinbarung über den Interessenkonflikt nicht eingehalten und gegen sie verstossen, indem er die juristische Revolution unterstützte („sich in die Angelegenheit einmischte“). Daher ist er rechtlich daran gehindert, das Gegenteil dessen zu behaupten, wozu er sich verpflichtet hat, und dies gilt auch im Falle eines Krieges, da in Israel Militäroperationen und Kriege Teil des israelischen Daseins und immer zu erwarten sind.

Man kann sagen, dass für den Angeklagten ein rechtliches Hindernis besteht, das Gegenteil von dem zu behaupten, wozu er sich im Urteil 11:0 verpflichtet hat, nämlich dass er einen Staat führen und sich einem Gerichtsverfahren stellen kann (siehe den Fall Deri, der seine Ernennung zum Minister verhinderte).

In der Zwischenzeit dürfte auch das Kreuzverhör bald abgeschlossen sein, weshalb das Zeitargument hinfällig wird. Zumal das Gericht dem Angeklagten gegenüber weit über das Mass hinaus entgegenkommt.

Ich habe grosse Zweifel, ob ein Minister befugt ist, eine Begnadigung des Premierministers zu unterzeichnen sowie dem Präsidenten ein Gutachten zur Begnadigung vorzulegen. Meiner Meinung nach sind alle Minister aufgrund institutioneller Unvereinbarkeiten daran gehindert, eine Begnadigung für einen angeklagten oder verurteilten Ministerpräsidenten zu unterzeichnen. Ein Minister darf sich nicht mit einem Begnadigungsantrag des Ministerpräsidenten befassen, da der Ministerpräsident befugt ist, einen Minister zu entlassen, und der Minister zudem in Angelegenheiten seines Ministeriums, einschliesslich der Festlegung des Ministeriumsbudgets, von ihm abhängig ist. Minister Yariv Levin hat aufgrund seiner Aussage im Prozess seine Befugnisse aus Gründen der Gerechtigkeit oder des Anscheins an Minister Amichai Eliyahu übertragen. Das heisst, der Grundsatz des Interessenkonflikts gilt auch für die Frage der Unterzeichnung durch Minister.

Es besteht ein institutioneller Ausschluss für alle Minister, einen Antrag des Präsidenten auf Entlassung des Premierministers zu bearbeiten, da dieser sie entlassen kann und sie von ihm abhängig sind. Der Ansatz der institutionellen Unzulässigkeit wurde in dem Urteil zur Unzulässigkeit der Rechtsberatung und der Staatsanwaltschaft bei der Bearbeitung der Ermittlungen im Fall der Militärstaatsanwältin übernommen. Das Grundgesetz über den Staatspräsidenten legt in § 11 (a) (1) fest, dass der Präsident keine Gesetze unterzeichnen muss, die seine Befugnisse betreffen. Absatz 12 des Gesetzes legt fest, dass eine Ratifizierungsunterschrift bei einem Dokument im Zusammenhang mit der Regierungsbildung nicht erforderlich ist. Diese beiden Absätze zeigen, dass unter bestimmten Umständen, wie beispielsweise bei der Bearbeitung eines Antrags eines angeklagten oder verurteilten Premierministers, ein Minister die Ratifizierungsunterschrift nicht leisten kann. Meiner Meinung nach gilt im Fall eines angeklagten oder verurteilten Ministerpräsidenten der Grundsatz der Notwendigkeit (NECESSITY) hier nicht, da der Präsident die Befugnis besitzt und keine Ratifizierungsunterschrift erforderlich ist, sondern lediglich ein fachliches Gutachten der Rechtsberatung.

Kategorien:Israel, Politik, Shimons' lounge